איגי הקבוצות הדתיות פותחות שנה!

איגי-המקום בו עברתי את התהליך הכי מדהים בחיי,פותח שנה חדשה.

אם אתה הומו\לסבית\בי סקסואל\טרנגסטר או כל דבר אחר...איגי זה המקום בשבילך!

איגי זה בית

איגי זה להרגיש רגיל

איגי זה ללמוד עליך ועל הקהילה

איגי זה לעבור תהליך.

בעולם בו הכל ידוע.חלק א

אני קם בבוקר, מבואס מהחיים השעה פאקינג (יוווו איזה גס) שש וחצי ובא לי לישון. אני עוצם עיניים וחוזר לישון.אותו חלום על הארנבונים המוזרים והאלפקות המזמרות .אני מתעורר .שוב .לקול צעקותיו של אבי:

"מיכאל!!!! למה כתוב לך "ה" על המצח זה מין משחק כזה שלכם שם בישיבה?!"

לקום מוקדם זה מבאס.אבל אפילו יותר מבאס זה לקום מוקדם לקול צעקותיו של אבא. אני ממצמץ קצת בשביל לראות את אבא,ופשוט "נשפך"מצחוק,אבא לא הסתכל על המראה הבוקר כי על המצח שלו היה רשום גם אות אבל לא את אותה האות שלי...היה רשום לו "ס" על המצח.כנראה שאבא לא ממש הבין מה כל כך מצחיק,כי הוא הביט בי כאילו אני נפלתי מהירח
"תסתכל במראה אבא" המלצתי לו והמשכתי לצחוק.

אבא רץ אל החדר שלו,ופלט צעקה ואני שכבתי על המיטה משועשע...עד שהשישוע התחלף בפחד ובדאגה.
למה יש לי "ה" על המצח,הרי לא כתבתי דבר כזה...יכול ליהות שמישהו התגנב לפה בלילה?קמתי מהמיטה קצת מפוחד יצאתי לסלון,מחפש איזשהו משו שונה.אבל הכל היה זהה.

האדם היחידי שהיה יכול לכתוב את זה הוא אבא,כי רק אני והוא היינו בבית.

"אבא,יצא לך לאחרונה לקחת טוש לא מחיק ולכתוב לי ולך על המצח ס ו-ה?"
"מיכאל אתה יודע בדיוק כמוני...שבחיים לא הייתי עושה דבר כזה...היננתי, ברור שאבא לא עשה דבר כזה,הוא אדם בוגר ורציני כמעט בן חמישים הוא בחיים לא היה עושה דבר כזה...

אז שום חידה לא נפתרה,לא מי רשם,ולא למה רשום לי ה,ולאבא ס

נכנסתי אל הפייסבוק,וברגע שנכנסתי אליו נשטפתי בהקלה,כל העמוד היה מלא בסטטוסים המתארים אותיות ס כתובות על המצח בצבע שלא יורד,אפילו מאקו,וידיעות אחרונות החלו לסקר את התרחיש המוזר.דיפדפתי בבהלה אל תחתית העמוד אך אך מסתבר שרק על המצח שלי נכתבה האות "ס"הודעת וואצאפ נשלחה אל הפלאפון שלי,ובה כתב הרב שלי ש"למרות התרחיש המוזר אין כל סיבה שהלימודים יפסקו,וכל תלמיד שלא יגיע ביום זה יענש בחומרה"
אני כבר עשיתי מספיק צרות ככה שהחלטתי שאלך לבית הספר,אך לא אחשוף את האות המבישה לפני שאגלה מה משמעותה.לקחתי כובע קטן מהארון,דאגתי שהוא יחסה את האות "ה" ויצאתי רגלית לכיוון הישיבה.

הרחוב היה נראה רגיל.
אבל האנשים שהלכו בו לא.

כולם הלכו במהירות חלקם מסתירים את המצח,חלקם לא.
אבל כולם היו נראים מודאגים,ואיך שלא? הרי לא בכל יום מופיעה לך אות על המצח...
הלכתי חצי שעב לערך...והגעתי אל הישיבה.הצילצול נשמע והתלמידים מיהרו לכיתות.

נכנסתי אל הכיתה,היא הייתה מלאה מלבד ארבעה ילדים שבחרו לא להגיע
התיישבתי על יד חברי לשולחן שאיך שלא,גם לו היה רשום"ס" על המצח
הרגשתי שונה.שוב.למה שוב? כי לא מספיק שאני נמשך לגברים,וזה מבדיל אותי מכל החברה כמעט,עכשיו אני גם צריך אות מסתורית על המצח?!
המורה נכנס לכיתה ולמעט מספר צחקוקים בעקבות ה"ס" על המצח שלו השיעור התנהל כרגיל,בשלב מסוים במהלך השיעור כתבתי ס גדולה ומתחתיה ה גדולה וניסיתי לברר את משמעותן של האותיות.
 ניסיתי צרופים שונים

ה-הר(מה הקשר?!),ה'(בתור שם ה...אולי...אבל לא סביר שאני המשיח ככה שעדיין לא ברור...)איזה עוד מילים אני מכיר ב-ה?...
רגע....יכול ליהות שזה? הומו?

כן!!
כן!
זה מסביר למה לכולם כתוב ס
ס זה:

סטרייט...

פתאום הדברים נראים ברורים יותר...זאת הסיבה שרק לי כתוב ה על המצח...וזאת הסיבה שלכולם כתוב ס...למה זה קורה אני לא יודע.אבל לפחות את זה אני יודע...

מעניין למה המורה לתורה מאחר
ולמה יש תלמידים שלא הגיעו...

חלק-א

יום ראשון בישיבה:מחפש חניכים לאיגי

היום היה היום הראשון שלי בישיבה בתור שישיסט (כפיים,מגיע)

בכמה מילים:אין לי מושג מה הרפורמה החדשה של שיי פירון,אבל אני השפן ניסיונות שלה...ואף פעם לא האהבתי במיוחד ליהות שפן.

קמתי ליום הראשון אחרי לילה שלא נרדמתי (תרשמו לעצמכם:לא לראות אשמת הכוכבים יום לפני החזרה ללימודים) התארגנתי חצי שעה כשאני מתלבט באיזה לוק לבוא,לוק ה-קמתי-עכשיו -אבל- אני -עדיין- נראה -סביר. או בלוק הרב-חשבת-שאני כופר?-איך-תסביר-הציצית-3 מטר-הזאת?!.(בחרתי בצדיק,זה תמיד עובד.) הגעתי לישיבה נרגש משהו,לא לפני שאמא שלי צעקה לי בשער של הישיבה שהמכנסיים שלי נופלות,כל כך אמא.

כמו כל שנה הייתה ההתאספות הזאת של ה-"וואי ממש הרזת" ו-וואי ממש גבהת" הייתה את ההתאספות,אבל לא היה את המחמאות :( .דרך אגב עברתי לכיתה אחרת! (וואו...אני ממש מאבד את הקישוריות במשפטים שלי)

כל התלמידים של כיתה י היו שם,וגם ראש הישיבה היה שם בשביל לחלק סוכריות ולהזמין אותנו לחדר שלו לשיחה(פדופילי משהו). בשלב מסוים קלטתי את עצמי מחפש תלמידים חדשים בתקווה שאני אראה שם מישהו קצת יותר צבעוני(כן,כשאני אומר צבעוני אני מתכוון הומו.) היו רק שתיים חדשים,אחד מהם היה חתיך אבל הוא היה סטרייט ייצוגי(מהאלה עם הזיפים,ונעלי הכדורגל)

השני היה קצת ביישן כזה,נראה נחמד,אבל בהחלט לא הומו.

נכנסו לכיתה שלנו,יש לנו רב ממש נחמד,הוא לא נראה לי הולך ליהות בעייתי,אבל מצד שני אמרתי את זה על רוב הרבנים שהיו לי,וחלקם אמרו לחברים שלי שאני חולה נפש.

 

השיעור היה נחמד אני לא אלאה(אין מילה כזאת) אתכם בפרטים,אבל במהלך השיעור שמתי לב לילד שישב מקדימה בכיתה,הוא היה נראה ממש כמו עברי לידר,רזה כזה,אשכנזי,תנועות קצת נשיות,זהו.אני מרוצה.יש לי פרויקט למהלך השנה הקרובה.להכיר אותו קצת,לשמוע מי הוא,מה הוא,בתקווה שהוא יספר לי ואני אוכל לעזור לו,הכל כמובן יהיה בעזרת ה בלי ללחוץ עליו.

חוץ מזה שאר היום היה סטנדרטי,המון שיחות שחוזרות על עצמם,תפילת מנחה מרנינה,ו....בזכות שיי החתיך!(כבר אמרתי שאני חולה עליו?) אני הולך ללמוד כתיבה יוצרת!!! ככה שאני הולך להתחיל לכתוב על רמה!(שום דבר לא יעזור לי!)

אז זהו.זה היום הראשון,נחמד סתם ככה לשתף אתכם,ותראו קצת סימני חיים,כי הפסקתם להגיב ממזמן :)

אהבה-שיר...שבא מבפנים

אהבה.

לימדו אותנו

 וורד בתוך שדה כותנה

זו הדרך היחידה

מחשבה טיפשית

כתם של צבע בסרט שחור לבן

הרס כאב וחורבן

בכי בלי הבחנה

דפיקות לב מהירות

מקור כל הבעיות

אולי סתם האשמות

לכל התקוות והאכזבות

מנגינה נעימה בין כל הרעשים

הרגשת אמון בין שני אנשים

שניהם משקרים

ישיבה על ספסל בגינה ציבורית

יורד גשם,להזמין מונית

נשיקה ראשונה

שתיקה

פרידה

חוזרים, מרגישים ריקים

בוגדים. אשמים

הכל כרגיל

סתם אין כח

שוב כרגיל

צריך לדבר על הפיל

לא להרוס יום  נהדר

תה חם ביום חורף קר

לחיות את היום לא לחשוב על מחר

לקום

ולגלות

מיטה ריקה

היא עזבה

כל מה שנשאר זה שאריות

שאריות  של אהבה.

שמירת נגיעה-מתכון לזוגיות טובה?

"צריך להיפרד לעתים קרובות, כדי לאהוב תמיד."

שמירת נגיעה,בתכלס נראה דבר מצחיק,ואפילו טפשי לפעמים,המצב כל כך עצוב,שיש לי חברות שהמציאו חיבוק לשומרי נגיעה וגם כיף(הכל בלי מגע) מסוג הדברים שאתה מסתכל ואומר "מה לעזאזל?!"

זה מה שחשבתי עד ששתי מערכות יחסים נהרסו לי בגלל יותר מידי מגע,לקח לי זמן להבין שזאת הסיבה,אבל זה תמיד היה זה,התחושה הבהמית הזאת,הזרימה עם היצר,בלי שום ניסיון קטן לביית אותו,גרמה לי להיגעל מעצמי.הרי המון פעמים משווים הומואים לבהמות-אפילו בתורה "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא. וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ וְאִשָּׁה לֹא תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא (ויקרא י"ח, כ"ב-כ"ג).הפסוק הזה תמיד עיצבן אותי...והוא עדיין מעצבן אותי.כי בעיית המיניות נמצאת גם בקרב הסטרייטים.מה שכן אני לא מצליח לדמיין מערכך יחסים בלי מגע...הרי בכל שיחה שלי עם גבר שאני מאוהב בו אני רוצה לחבק אותו,להחזיק לו יד,לנשק אותו (סמיילי מסמיק)

הנקודה היא,שהעיניין ההלכתי לא מציק לי,אני לא מתעניין בשמירת נגיעה בגלל סיבות הלכתיות...אלא בגלל שמערכות היחסים שלי החזיקו מקסימום שבוע עד שהרגשתי יותר מידי מיני,ונפרדתי מבן זוגי.

אבל אולי התורה עלתה פה על משהו?

אולי שמירת נגיעה היא הדבר שיכול לגרום להחזקת הקשר?

כי לי כבר ממש נמאס להרגיש כמו איזה בהמה שלא שולטת בעצמה...מה שאני רוצה זה רומנטיקה,זה מישהו לדבר איתו בכנות,ברור שגם משיכה חשובה...אבל המשפט "אין אפטרופוס לעריות" ממש נכון,ואני יודע את זה,כי במערכת היחסים השניה שלי,כבר ידעתי שזה יכול לדפוק הכל,ובכל זאת זה הגיע לשם שוב,ואולי הדרך היחידה להתחמק מזה היא ללכת לקיצון השני שהוא שמירת נגיעה?

אבל איזו מין חברות היא בלי מגע?

אפילו בלי החזקת ידיים?

במה מתבטאת החברות?

אני לא יודע...

אבל מה שבטוח שלנסות לשמור נגיעה לא יהרוג אף אחד...(לפחות לא פיזית)

אז למה לא? :)

צום קל!!

רק עכשיו אני קולט שלא כתבתי שום דבר על תשעה באב...ביוש.

עוד יום שישי רגיל.

"הסיבה היחידה שאני מדבר לעצמי היא שהתשובות שלי הן התשובות היחידות שמקובלות עלי."

הבלוג היה אמור להיסגר.

לא משהו רשמי,פשוט לאט לאט התחלתי לכתוב פחות ופחות.

זה כאב לי,כאב לי יותר מכל דבר אחר,שעכשיו גם דרך הכתיבה אני כבר לא כל כך מצליח לשבור את חומת האדישות הזאת שיצרתי,עשרות פעמים התיישבתי אל מול המחשב,והתחלתי לכתוב.אבל בסופו של דבר תמיד עצרתי אחרי עמוד או שנים,כי זה כל מה שהצלחתי להוציא דרך הסדק בחומה.

אני מרגיש מלא,אני מנסה להוציא.ופשוט לא מצליח.

פשוט עצירות ספרותית.רק שאין כדורים לדבר הזה...

מכירים את התחושה הזאת? הראש רוחש,מלא בדברים,בתחושות בכאב,ובשמחה,אבל הכל מבולבל כל כך עד שיש תחושה נוראית כאילו אין שם כלום? הרי כל כך הרבה קורה,אני מרגיש כמו ספוג,שרק סופח חוויות

למשל ביום שישי דיברתי עם אמא על ברכה שכתבתי לחבר ליום הולדת,בברכה הזכרתי שאני מודה לחבר שעזר לי בהכל גם לפני וגם אחרי מה שסיפרתי(על זה שאני מומו) ,אמא ממש כעסה,היא אמרה שכל אחת תוכל להוציא ממנו באיזה סוד מדובר,אני האמנתי בו...אבל איך היא יכולה להבין אמון כזה...ואז היא סיפרה לי על חברה שלה,שהייתה נשואה חמש שנים,ואז פתאום בלי התרעה מוקדמת הם נפרדו,הבנתי לאיפה היא חותרת הבעל היה הומו,אבל במקום שאמא תיהיה מזועזעת שהבעל לא סיפר לאישתו,ובמקום לכעוס עליו.היא העריצה אותו,היא אמרה :

"למה אתה לא יכול ליהות כמוהו,למה אתה חייב לספר לכל דבר שזז עליך"

"ליהות כמו מה?!,הוא הסתיר מאשתו מי הוא באמת!,הוא שיקר.והוא ניצל אותה,את חושבת שזה טוב?!"

פה כבר ממש התחלתי לצעוק ועמדנו במרפסת.אמא התביישה ופחדה שחס וחלילה אנשים ישמעו מה שרק עורר בי את הכעס.

"הוא השאיר אופציות פתוחות!,הוא יכל לבחור להתחתן עם אשה!,אם חברים שלך יגלו,לא תוכל גם אם תרצה לנסות!"

 כבר ממש לא היה לי כח לשיחות כאלה...ועוד תמיד יש לי את המחשבה שאני רק בתחילת התהליך ושיש לי עוד עשרות שנים של שיחות כאלה...

היה גם את השיחה עם אבא,רציתי להזמין פלאפון מהאינטרנט,אבל בגלל שאחי נלחם ברגעים אלה בעזה,הוא סירב.

במקום להגיד פשוט לא,הוא היה חייב להבהיר שכרגע אני אוויר בשבילו ושאני לא אדבר איתו יותר היום.הוא היה כל כך מזועזע שאני לא בוכה כל חמש דקות וקורא תהילים...לא הייתי מופתע,אבל בכל זאת...זה כואב כל פעם מחדש

אבל לפחות אתמול כשהתברר לי שאנחנו אמורים ליסוע לשבת בישיבה של אחי (שיחות מעניניות כל שעה,ותפילות ארוכות) מה שמכיל כל דבר אפשרי שלא מעניין אותי.

 הם אשרו להישאר בבית ולעשות שבת לבד עם אחותי,מה שלא ממש מתאים להם. ככה שיש התקדמות.

וואו...נחמד.אז כן הצלחתי להוציא משהו,בעזרת ה שזה לא היה חד פעמי

 לילה טוב.

למרות שלא נראה לי שאצליח לישון הלילה.

דיי נו אני אכתוב בחופש.חופש.דאמ-אט :)

שלום לכם קוראי מיכאל חמדמדים:)
בכנות התגעגעתי לכתיבה...אבל,לא תמיד היה לי זמן,או שרציתי לנצל את הזמן ל...לחשוב.לפעמים אני שוכח לחשוב.

הנה עברה לה שנה,האמת? שזה הרגיש הרבה יותר זמן,הספקתי לעשות כל כך הרבה דברים(והוכרחתי לעשות לא פחות דברים...)
כל הזמן עוברת לי בראש השאלה האם זה לא היה יותר מידי דברים?
כי...כל כך הרבה קרה,דברים קריטים וחשובים,שצריך זמן לעכל אותם ולי אף פעם לא היה את הזמן הזה לדוג:

אחותי גילתה עלי:
היא הייתה בבית כשניהלתי שיחה עם ידיד לגבי החבר החדש שלי...ולכן מומלץ לסרוק את הבית לפני שמנהלים שיחה מסגירה

שבוע אחר כך אחי גילה:
הוא מצא סימניה שכתוב עליה:עברי לידר ודוד ויהונתן(כן...אני עד כדי כך קיצי)ו...מכתב שכתב לי החבר שלי(יש פה מגמתיות)

למחרת אבא גילה:
אחי סיפר לו על המכתב ועל הסימניה שכתב החבר(פעם שלישית גלידה)

לפני שבוע אמא גילתה:
היא מצאה ציור שציירתי.והיא הבינה.

זאת אומרת שכל.כל! המשפחה יודעת,בתוך פחות מחודשיים,חוץ מאחי הגדול ואחי הקטן ישתבח שמו.

טוב זה לא.כאילו..זה כן טוב מבחינה מסוימת...שלא הייתי צריך לעבור את כל הסבל הזה של-מתי אתה מתחתן?וכל זה אבל...זה מוקדם מידי.צמוד מידי.ו...יש להם אחריות עלי,ככה שאין לי באמת כח להכריע מה אני עושה עם עצמי,לפחות לא לגמרי.

סך הכל זאת הייתה שנה משמעותית.

אבל זה לא אומר שאני אתנגד ששנה הבאה תיהיה פחות"משמעותית" :)

לצעוד או לא לצעוד?זאת השאלה.

מצעד הגאווה כ-שמו כן הוא,מצעד שבו אנשים יכולים ליהות גאים

(בצורה המוחצנת של המילה)במי ובמה שהם.

איזה יום  זה...יום שהערים המרכזים בארץ נצבעים בבגדים ציבעוניים,בצעקות והמילה האסורה,נאמרת שוב ושוב,ירושלים,אילת אשדוד,תל אביב הכל נשטף בכל צבעי הקשת ובכל גווני הקהילה,והומו שעד עכשיו היה קללה מבחינת קהל הסטרייטים ,עומד מול אנשים חיי ונושם...ואולי גם...לא כל כך מזיק?זה יום שבו אדם יכול ליהות כפי שרצה ליהות בכל יום אבל לא מתאפשר לו,וזה יום(לדעתי)שבו הסטרייטים מבינים שהומו לא נושך,אלא רק רוקד עם תחתונים על משאיות...

אני אישית עד השנה לא העיליתי על דעתי לבוא לשם...מכל מיני סיבות,גם כי לא הייתי הכי גאה בזה במלוא מובן המילה וגם כי...היה לי אפס ידע,מצעד הגאווה היה דבר שפשוט חייכתי שקראתי עליו...זה הכל.השנה...איזו שנה זאת הייתה...השנה הכי גאה שלי,דיברתי בפעם הראשונה עם הומו דתי,הגעתי לאיגי,סיפרתי לחמישה חברים עלי,היה לי חבר,אחותי גילתה,ואז אחי גילה ואז הוא סיפר לאבא,התחלתי לכתוב את הבלוג,לכתוב שירים ולציר בנושא,התחלתי לכתוב באתר חברותא...זאת בהחלט הייתה שנה משמעותית.ו...משהו בי רוצה לחגוג את השנה הזאת,ובתכלס אני סקרן רצח לגבי כל מה שמתרחש שם,גם אם אני רק אראה שם גברים בתחתונים...למרות שזה לא תמיד היה ככה...חבל לי קצת שהמצעד הפך ליהות כל כך...כל כך מופגן,ואיבד קצת עם זה חלק מהמשמעות שלו...

המצעד הראשון היה משהו אחר לגמרי הוא היה אידיאולוגי הוא היה מלא כאב,הוא צעק תקבלו אותנו היה לו מסר,וקצת יותר בגדים,היה לו תמימות,וגילוי,הוא היה אמיתי והוא נבע מצורך של קבלה ולא מצורך לאוורר את החזה מידי פעם...נכון גם המצעד השנה הוא אידיאולוגי,ונכון גם לו יש משמעות עצומה,לא מזלזל אבל...הייתי רוצה לבוא כשאני יודע שאני בא לשם מטרה טובה,שאני מקדם משו,שאני חלק ממשהו,במה אני עוזר כשאני מגיע למצעד אם כל מה שאני אעשה זה ללכת עד לים?בנוככות שלי?לא בטוח...בתכלס אני רוצה לבוא.ואני כנראה אבוא אבל...יש לי כמה מעצורים שאני מקווה שאוכל לדלג מעליהם...דבר ראשון,אם אני מגיע למצעד אני מסתכן בחשיפה תקשורתית,מה שהסבירו לי שלא כל כך סביר אבל אפשרי...דבר שני חשיפה חברתית-אני אוכל לראות שם פתאום חברים ואז איך אני אסביר את החולצת נצנצים(צוחק:)?דבר שלישי זה הבעיה שהמשפחה שלי לא נראה לי תתן לי לצאת מהבית ביום הזה,יש מצב שאני קם בבוקר ואני מוצא את עצמי אזוק למיטה ביום שישי...אבל אני כן אעשה כל שאוכל כדי להשתתף,בטוח.

אז כן אני חושש,ונכון אנלא בטוח בחשיבות,אבל אני רוצה ליהות שם ביום הזה וליהות גאה לגמרי במי שאני
 ליהות גאה בי,מיכאל ההומו הדתי.

נמאס לי

נמאס לי.

נמאס לי מהכול.

נמאס לי לחייך חיוך מזויף שמאחוריו אין כלום.

נמאס לי לחיות לפי הבחירות של אחרים.

נמאס לי שאני כבר לא יכול לצחוק.

נמאס לי ללכת לאירועים שבמקום לשמח אותי הם רק הופכים אותי ליותר ויותר ריקני.נמאס לי מעצמי.

נמאס לי לשמוע את חברים שלי אומרים לי שהם שונאים הומואים.נמאס לי שכבר אף אחד לא שם עלי.שכולם מחיכים חיוך מנומס,אבל לא מנסים לחדור ולהבין שאני לא רק הבחור הביישן הזה

ומה אני עושה עם זה?כלום. אני רגיל לחיות ככה,להתרגל למשחק,להאמין בו ממש.עד שאני כבר לא אני אלא תוצר של אנשים אחרים

נמאס לי מאנשים,שמשחקים אותה חברים ותומכים,עושים איתי שיחות עמוקות ומתעלמים ממני כשאני רואה אותתם ברחוב.

מה אני יכול לעשות?אני לא רוצה את זה.אני רוצה חיים שמחים חיים מלאים,באהבה ובאושר באמת שכן.אנלא נהנה מהדכדוך,ומהדיכאון.ומה? עכשיו אתה תקרא את זה ותבוא ותשאל אם הכל בסדר?

תיתעניין לשניה ואז תשכח שאתה מכיר אותי?.

לא.אנלא אתן לזה לקרות.החומה על סף בניה,חומה שאני מייחל שמישהו יוכל לשבור.אני יודע שמתי החומה תיגמר להיבנות,אני כבר אאבד את עצמי.

נמאס לי להתבכיין ולא לעשות כלום.

אבל מה אני יכול לעשות?

להתפלל שלש תפילות,ואז להרגיש משמעות?

להתחיל להשתחרר?

לעזוב את המסגרות?איך אני יכול?אני דתי לאיפה אני אלך?

לעזוב את הישיבה?אבל כל החברים שלי...טוב כבר לא ככך חברים...אבל אני לא אסתדר במקום אחר

והבית...הבית הזה,עם אבא שמתייחס אל הנטיה שלי כמו מחלה

ואחות שמבחינתה אני כבר לא מיכאל.

האמת שיש לי מה לעשות,אני פשוט צריך להבין מה.

אבל בנתיים אני אבוד.שורף זמן ורגשות

מחפש משמעות.סיבה למה אני חשוב בעולם הזה,כותב בלוג,פותח קבוצה מנסה ליהות משמעותי,כי כשאני לא חלק ממשהו אני כלום.

אנלא מבקש רחמים.

ואני גם לא מבקש שיחה עם מישהו...

אני מבקש להבין,את עצמי.

וקיוותי שזה יקרה בעזרת הכתיבה.

וזה לא.

האמת שבאתי עכשיו לכתוב התנצלות על הפוסט המדכא,אבל יודעים מה?!אין על מה.זה מה שאני מרגיש.באמת.אז אם אתם מתחברים למיכאל רק כשהוא מספר סיפורים יפים.

לכו תקראו ספר. לילה טוב:)

שיחה על הומואים ליד המדורה.

                                                               "לדעת מהו הדבר הנכון ולא לעשותו, היא הפחדנות האמיתית. "

יושבים ליד המדורה

אני מביט באש,מתרשם מהיופי

מהחום,והאור שנובע מכלום

שוקע.

ברקע שומע שיחה"הומואים יכולים לבחור אם הם רוצים ליהות או לא רוצים ליהות כאלה,ולכן אני לא מקבלת אותם,בסדר?!"

המשפט הזה...שנאמר על ידי חברה מהשבט,הוא...פשוט הגעיל אותי

לא ידעתי אם להסתכן ולהגיב או פשוט לשתוק ולבחור באפשרות הקלה.

נמאס לי לשתוק.

"שיר,הם לא יכולים לבחור."אמרתי לה.

"אם הם היו יכולים לבחור,נראה לך שהם היו רוצים בזה?נראה לך שמישהו היה מעדיף לחיות את חייו,כשהוא שונה?"

מאיפה אתה יודע מיכאל?אני יודע.אמרתי והבטתי באש

היה שקט כמה דקות צליתי מרשמלו ואז:"מיכאל,איך זה יכול ליהות שאין בחירה?אם אין בחירה התורה לא הייתה אוסרת את זה.מה הטעם לאסור משהו שלא יכול להשתנות?"

אני לא יודע למה זה כתוב בתורה,ואני לא יודע איך להתייחס לזה...

"התורה מלמדת אותנו איך לחיות מיכאל.אין מה לדעת.מה שכתוב בתורה הוא מעל לרצונות שלנו."

כן?מעל לרצונות?מה היית עושה אם הייתי אומר לך שכתוב בתורה שאסור לך לשכב עם גבר מהתורה,ושאת חייבת להמישך לנשים,אה?,מה היית עושה?

"הייתי מנסה להשתנות"

משתנה למען מי?!,למען איזה ספר?!

היית?!שקט.

שיר עזרה לי להבין.להבין איך אנשים מגיעים לשנאה ולהומופוביה,בגלל חוסר ידע מחשבה שאני מבין בזה יותר מהם,סטיגמות,זה קשה שלא להיסחף לזה...לא שזה מוצדק,אבל זה מובן.וקשה.

בסופו של דבר אני חושב שהיא הבינה.

אני מקווה.

אה כן,ומכבי ניצחה:)

בקבוק יין לאירועים מיוחדים.(שלא קורים.)

יש לי בקבוק יין.
בקבוק יין אדום
14% אלכוהול
אולי הוא מטאפורה
אולי הוא אמיתי
אבל הבקבוק הזה
הבקבוק הזה תמיד איתי
אני שומר אותו למקרה שמשהו יקרה
משהו חדש,משהו אמיתי
אבל הוא עדיין סגור.
מחכה.
מחכה שמשהו מרגש כבר יקרה
ולי כבר נמאס לחכות

להביט ולא לשתות
לו רק יכלתי

לטעום את הרגש ולהתענג
לעצום עיניים,לשקוע,להתמוגג
מתי השגרה תיעלם,ותבוא ההרפתקה
כי הבקבוק הזה לא משתבח עם השנים
הוא אט אט
נוזל,מהסדקים
אל האדמה,וכל הרגשות לתהום נשפכים.
אני רוצה להשתכר
לא להיות עבד של מישהו אחר
ולהוציא את עצמי,את האני הכי אמיתי
כי נמאס לי להיות סגור
אולי עם היין שנשפך אזרום
ולפחות ביחד,ניפול לתהום.

ניסתי לבכות.באמת שניסיתי.

 אני עומד בבית הקברות,ומנסה.באמת מנסה לבכות.
עוצם עינים חושב על דברים עצובים
על ילדים בלי אבא
על פצעים שלעולם לא מגלידים
אז למה היא לא נוזלת?
הדמעה,למה במקום קולות הבכי יש דממה?
כי זה מה שהם היו רוצים?
שבדקה שלהם אנשים יעמדו,ופשוט יחשבו עליהם?,על הנופלים?
רציתי לתת להם יותר.
הרי אני עומד עכשיו על הארץ הזאת
במקום חייל אחר.
למה הוא מת ואני חיי?!
הרי הוא הרבה יותר טוב ממני,מסתם איזה הומו אחד.
הוא היה חייל,עם חזון,באמת בן אדם מיוחד.!
אבל הדמעה?מסרבת,אי שם מאחורה היא עוצרת.
אולי אני באמת בן אדם אדיש
אולי לאט לאט הפכתי ליהות בן אדם שכבר לא מרגיש
הרי הוא היה אבא,חבר ואח,הוא היה גיבור,אולי אני מפחד?
מפחד להביט בגיבורים,לחשוב עליהם,להבין כמה אני קטן
להבין שאני לא הייתי קופץ על הרימון אלא הייתי בורח
מבוהל,מפחד להבין כמה אני חלש,וכמה עבודה עוד יש
מעדיף לעצום עיניים,להזיז את הראש ולהתכחש
וכשאני על עצמי חושב,הדמעה נוחתת על הארץ
ומשקה את העץ.



מכירים את הצורך הזה?לבכות?לא כי צריך אלא כי מגיע,כי הייתי רוצה שזה מה שיעשו לי.שיתעצבו שעזבתי את העולם
אבל כנראה שאם אין לי קרוב משפחה כזה(ברוך ה) לא אוכל אף פעם באמת ובתמים והתחבר לגמרי,עד לתחושת ההעצב העמוקה הזאת,שאני כל כך מנסה להגיע אליה,וזה עצוב לי,שאני לא מצליח להגיע לזה.זה מעלה לי מחשבות,ולא בהכרח מחשבות טובות,אבל למה בכלל אני צריך לבכות?,בשביל מה אני צריך את ההפגנה החיצונית הזאת אם בפנים אני עצוב,וכואב את מותם של הנופלים,זה מאוד צבוע לרצות להראות לנופלים ולאנשים את כל הרגשות שמרגישים,ואם זה לא בא.אז זה לא בא.אני לא יכול להכריח את עצמי.כי אז זה פשוט לא יהיה אני.ואז מה זה שווה.כלום


מה שהכי מוזר זה שהיום הוא יום  עצוב ומכובד שבסופו של יום יהפך ליום שמח ומהנה...איזה יצורים הפכפכים אנחנו לרגע אחד בוכים ולרגע אחד את שמחת יום העצמאות שמחים,מה שמזכיר לי אותי בבית הספר היסודי שהייתה מלאה בבכי,בבירורים שהיו חייבים להיעשות,בכאב עצום,שבסופו של דבר הביאה אותי לשמחה אדירה ושלמות עצומה עם מי שאני.אז בעצם בשביל להגיע למשהו אמיתי ושלם צריך לעבור את שתיהם :את הלילות הקשים והעצובים,ואת הלילות בחוץ עם החברים,כי בזכות העצב מגיעה שמחה,ובזכות השמחה מגיע העצב.צריך לדעת להשלים ולקבל את שתיהם,ולא להיבהל מרגעים בודדים ועצובים כי בוודאות הימים האלה יהפכו בסופו של דבר לימים מאושרים.

יום זיכרון משמעותי,וחשוב.
ויום עצמאות שמח!!!

טוב תקישבו,אני...הומו.חלק א

מ

מוזיקה זה התמכרות.כמו יין וסמים.

יום רביעי,אני ועוד ארבעה חברים טובים נוסעים לירושלים,למה?כי זאת עיר הקודש כמובן!...ו...יש שם אחלה חומוס אז לא צריך יותר מזה.החלטנו את זה נורא מהר יומיים מראש,אחרי חצי שנה של לימודים פסיבים מגיע לנו חופש.אבל לא סתם ללכת לשתות איזה קפה מר בארומה.משהו גדול.אני הצעתי טיול של יומיים,וחשבנו לאיפה,ובגלל שרציתי ללכת מקום הכי גאה שיש(ציניות)אז אמרתי-"היי,למה שלא נלך לירושלים"ומסתבר שזה היה אחלה רעיון,קמנו ביום רביעי מוקדם,כל אחד עם מזוודה פאקצית,ואני עם תיק גב,גאה בזה שהומו הוא לא בהכרח סופר פאקצ:),הגענו לתחנה בשבע כולם עייפים,מגיעים לתחנה,ורואים את הקוו שלנו מתקרב,אחנו רצים לאוטובוס הוא סוגר דלתות ונוסע...מסוג הרגעים שאתה תוהה לעצמך,למה יש אנשים כל כך טובים בעולם

האוטובוס החולף,סה...בכלל לא רציתי לעלות עליך

 מחכים עוד חצי שעה בראבאק האוטובוס מגיע,כולם עולים שמחים ומאושרים לאוטובוס,שואלים ליתר ביטחון אם הוא מגיע לירושלים,הנהג מגיב כמובן מאליו,ילדים,בקול המזלזל של הנהגים הוותיקים,אתם לא שמתם לב שאני נוסע לכיוון דרום מזרח?!מאחורינו איזה זקן גיחגח,אתם צריכים לעבור צד,הוא אומר,ואני חושב לעצמי,וואו.כן אני באמת צריך לעבור צד.אמרתי לו:וואי צודק...באמת שחכתי את המצפן בבית וירדנו מהאוטובוס מבואסים אגוזים,כשאנחנו עוברים צד(חשבתי אולי זה ישפיע אבל איזה גבר עבר והרס לי את כל התקוות)בסופו של דבר עלינו עיפים אך מרוצים והתיישבנו באוטובוס,כל אחד היה עיף,ומבואס אז הוא התחבר לאינפוזיה המוזיקלית,גם אני כמובן!,לשירו של עברי לידר,אביתר בנאי,אהוד בנאי,

בסופו של דבר הגענו,כי כמה המזל כבר יכול לדפוק בן אדם.עיר הקודש.יוצא מהאוטובוס נושם אוויר עמוק,ושואף את כל העשן שלו.טמטום.מיד כשירדנו הלכנו אל האכסנייה שלנו אכסנייה קטנה המוקמת ברחוב יפו 44(ממליץ בחום ובקור)

השארנו את רוב הדברים ולקחנו רק את מה שחיוני,כמובן ששחכנו את הכסף והיינו צריכים לחזור אל החדר...:)

לאחר מספר דקות של הליכה נינוחה ברחובות ירושלים הגענו אל ממילא,הקניון האגדי,שם צילמנו את הפסלים העמוקים(כי אם אי אפשר ליצור יצירה אומנותית,בוא נצלם בצורה אומנותית,הגיון פשוט)
ובעיקר הבטנו בבגדים ללא יכולת לקנות אותם(400 שקל גינס!)אחרי שוטטות של איזה שעה שהעלתה לנו את רף הפסיביות,הגענו לכתול(ישתבח שמו!)




נכנסו אל רחבת הכותל מפלסים את דרכנו דרך ההמון ואיזה צדיק אחד הביא לנו פתק שהסביר את סיבת ההתאספות העצומה בכותל-עצרת גשמים.יופי,לפחות אין סכנה שנתרטב.לקחתי את הפתק שהכנתי מראש בבית,אתם מוזמנים לשאול אותי בפרטי מה נכתב בו(michael katz בפייסבוק) והכנסתי אותו לכותל,ולמזלי הוא לא נשרף כשנגע באבנים הקדושות.נשיפת הקלה,וכניסה אל בית המדרש שנמצא בצמוד אל הכותל"בוא נלמד משו" הצעתי "גמרא לקראת המבחן"על מנת לצאת ידי חובת הגעה לכותל ולמידה בכותל.

לאחר חצי שעה של למידה באווירה של קדושה עצומה,או שהיה שם אחלה מזגן,יצאנו מן הכותל לכיוון המסעדה,מסעדה?מה?הם תכלס השקיעו כסף,הקמצנים האלה?אז הרשו לי להרגיע אתכם,הלכנו למסעדת גבריאלה רק בגלל שקנינו קופון לפני...הגעננו אל המסעדה וכמו צדיק טוב שאלתי אם כשר אמרו שכן והציגו תעודה,עשיתי עצמי מעיין היננתי בראשי והתיישבתי לצד החברים,מה תרצה להזמין?ניגש אלי מלצר חתיך :)

ממממ,אני חושב שאקח טונה.
טונה,אוקיי הוא רשם על הפנקס הקטן וחייך
האם תרצה אותה עם דם,או בלי?
עם מה?!,שאלתי מופתע
דם,דם.אתה לא רוצה אני מבין?
לא.
החלפתי אני וחבר מבטים,הרי זאת מסעדה כשרה,אבל מה לעשות יצר הקמצנות ניצח ונשארנו במסעדה.
מהר מאוד האווירה עלתה צחקנו אכלנו,אכלנו,ו...אכלנו,ו!אכלנו.בסופו של דבר שמנים אך מרוצים,התגלגלנו בחזרה אל האכסניה.אחד מן החברים שלף ליקר שוקולד עם חמש אחוז אלכוהול,כל אחד שתה כוסית קטנה,ובסופו של דבר התיישבנו על המיתות כל אחד על מיתתו,כשאני,כן בטח תופתעו יושן במיטה הזוגית עם עוד חבר.


"תקשיבו אני...רוצה לשתף אתכם במשהו"אמר שמואל,חבר ממש טוב שלי.
כן שמואל?
"אני לא בטוח אם כדאי אבל...זה יכול לשנות את ההסתכלות שלכם עלי,יכול ליהות שלא תרגישו כבר בנוח לידי,ו...אני צריך לחשוב על זה טיפה"
ואני בראש שלי חושב,חבר שלי יוצא מהארון!!,יש לי חבר כמוני,נוכל לדבר על זה,לצחוק ביחד,אולי אפילו אוכל להביא אותו לאיגי!
"תקשיב שמואל,אני חושב שגם אני רוצה לספר משו דומה,אולי תספר לי,ואז יהיה לנו יותר קל אם נספר ביחד."
שמואל:"תקשיב אני...אני אחשוב עלזה.
גם אני.הבטתי בחמשת החברים ועשיתי לי טבלת כדאי או לא כדאי בראש.
כדאי כי:
*אני סוף סוף אפסיק לשקר לידם
*אני אוכל ליהות אני בלי מסכות,ואוכל לדבר לידם עם אנשים מאיגי
*אני אוכל לשתף אנשים שנמצאים וחיים איתי ביומיום על דברים שעוברים עלי
*אוכל להיתיעץ איתם,ולקבל הבנה ותמיכה מצידם בסיטואציות חברתיות

לא כדאי כי:
*אולי הם לא יקבלו את זה ויתנתקו ממני
*אולי הם יבינו אבל יתיחסו אלי שונה
*אולי הם חשבו שאני לא מבין ושכדאי להם לספר לראש הישיבה
*אולי חבר יספר למישהו
*אולי הם יגעלו ממני

בקיצור,היו יותר חסרונות מיתרונות
אבל היתרונות היו בטוחים,והחסרונות כנראה  לעולם לא יקרו.
אז החלטתי לקום מן המיטה ולהיתיעץ עם המדריך שלי באיגי(כשאני לבוש בבוקסר בלבד!:)

ערב טוב המדריך!
ערב טוב מיכאל,אתה יודע מה השעה?(שלוש בלילה)
כן...
אסור לי לדבר איתך בשעות כאלה אלא אם כן זה ממש דחוף
זה דחוף.יותר מתמיד.
כן?מה קרה?
אני נמצא פה באכסנייה בירושלים עם עוד ארבעה חברים וחשבתי לצאת ביפנהם מהארון
תקשיב מיכאל...זה מאוד יפה שכבר בגיל כזה אתה רוצה לצאת מהארון אבל...
כן?
אני חושב שזה מוקדם מידי,שעדיף לחכות כמה שנים ולספר להם ביחידות
אוקיי
בסדר?
בסדר,לילה טוב.

החלטתי בראש שאני לא אספר וחזרתי לחדר.

טוב,שבת מתקרבת...וזה לא שהפסקתי לכתוב בבלוג זה שבכל הזמן הזה אני כתבתי את הפוסט הזה,אז אתם מוזמנים לחזור ולעקוב להגיב,ולשתף כמו שרק אתם יודעים,המשך יגיע בקרוב.מאוד בקרוב.

רצחתי אותו

רצחתי אותו

רצחתי אותו.
הייתי חייב.
שנאתי אותו
כל כך
הוא היה תמים יותר מידי
חסר כל ידע.
עשה תמיד מה שהאחר עשה
לא יכלתי להשאיר אותו
לפחות לא בחיים
אז לקחתי סכין
ולחצתי על פליי 
הייתי חייב.
להרוג אותו
או בעצם 
אותי.

י.

תיהיה אתה(רק אם אין לך ברירה כמובן)

"החיים הם חסרי משמעות רק אם אנחנו מביאים להם להיות כך. לכל אחד מאיתנו יש את הכוח להביא לחיים משמעות, להפוך את הזמן שלנו, את הגוף שלנו , ואת המילים שלנו לכלים של אהבה ותקווה."

תיהיה אתה.

אבל רק אם אין לך ברירה

תחייה את החיים

רק אחרי שניסית ליהות כמו כל שאר האנשים

תגיד את שיש לך על הלב

כל עוד לאחר זה לא כואב

רגשות אלה דברים שמשתנים

כמו שהר זז,ושהשמיים נופלים

הנטיות לא קובעות מי אתה

אלא רק אם תיהיה אדם שמח או עצוב

רווק או עם משפחה

אתה ילד קטן

אתה לא מבין איך הדברים מתנהלים כאן

אז פשוט תקשיב לנו,הגדולים

אחנו נדע איך לנהל לך את החיים.

####פוביה ואני

       "אם אתה לא שולט במוח שלך, מישהו אחר ישלוט בו."

דבר ראשון-הגענו לשיא חדש!!(בנתיים 200 צפיות ליום)ויש עוד זמן ליום ועדיין לא פרסמתי את הפוסט הזה בקיצור אני אופטימי ומבסוט:)תמשיכו לשתף ולהגיב!

אני וחבר הולכים בדרך חזרה מבני עקיבא(החבר יודע עלי)

אני: אנלא מבין הומופובים...לא רק שאני לא מבין את השנאה ואת הפחד ממישהו על סמך נטיות מיניות והתנהגות קצת חריגה לפי ההגדרות שלהם,אלא הרבה מהם לא מתביישים בזה ואפילו גאים בזה...זה פשוט דפוק...

הוא: מה אתה חושב על דראג?

אני:דראג?,איחחחח וואי הם שרוטים בשכל...כאילו אתה גבר בן אדם,למה להתחזות למישהו שאתה לא?!(קצת בהגזמה אבל הבנתם את הנקודה)

הוא:אתה רואה?

אני:רואה מה?,דראג?!נראה לך?!

הוא:לא...אתה רואה גם אתה דראגופוב!(המצאנו מילה סחתיין עלינו)

אני:וואלה אתה צודק...וואי זה היה ממש דפוק מצידי...

הוא: אתה מבין ככה זה הומופובים,הם נגעלים ממשהו אוטומטית בלי לחשוב,בלי להכיר,ואין להם את מי שיסביר להם למה הם טועים,כי ככה זה הסביבה כולם כאלה...

השיחה אמיתית ואני לקחתי ממנה משהו ורציתי לשתף איתכם את המחשבות שלי עליה אחרי זה...

הרי אני הומו,אני כאילו בא מהמקום שהכי צריך לקבל הכל,ואני מת שיקבלו אותי ושונא את מי שלא,ובעצם אני בעצמי נופל בזה.כל הזמן...כשאני חושב שאני יותר טוב ממישהו,מבנים שעושים דראג,מדנה אינטרנשנל שלא יכלתי לראות אותה,ואני פשוט הבנתי שאנלא יכול לצפות ליחס מקבל ואוהב שאני בעצמי מאוד נגעל,ולא מקבל,ולכן קראתי על דראג ועל שינוי מין קצת באינטרנט,ומצאתי שיש בדראג הרבה משמעות,ואם זה מה שעושה טוב לבן אדם,מי אני שאשפוט אותו לעזאזל?!,ולגבי שינוי מין,יש אנשים שנולדים בגוף של גבר עם לב ומוח של אישה,תחשבו איזה סיוט זה,ליהות כלוא בגוף שהוא לא שלך,גוף שנוגד אותך,ועוד לקבל תגובות ממש קשות מהחברה...אני אישית לקחתי על עצמי לשים יותר לב לדברים האלה...לראות שאני לא נופל בזה,ולדעתי זה טוב לכל בן אדם לעשות את החשבון הזה עם עצמו...

אני ממש אשמח אם תכתבו את דעתכם כי זה חשוב לי!,כמובן שגם שיתופים יתקבלו בברכה:)

המחנך:משכב זכר=משכב בהמה

                        "מורה בינוני אומר, מורה טוב מסביר. מורה מעולה מדגים. מורה גדול מעורר השראה "

צילצול,התלמידים נכנסים.מסתכל במערכת-שיעור תורה...דווקא שיעור מעניין חושב לעצמי,לו רק ידעתי כמה מעניין...

התחלנו ללמוד,היה שיעור מעולה,שקט,כולם מקשיבים,הגענו למשכב בהמה.ו...מסתבר גם משכב זכר.
"וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא. וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ וְאִשָּׁה לֹא תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא (ויקרא י"ח, כ"ב-כ"ג).

שמעתי משכב זכר,ישר קפצתי מהציור במחברת והקשבתי

והמחנך שלי,הרב שאני אמור להעריץ,ללמוד ממנו,לקחת אותו בתור דמות לדוגמא אומר-

"התורה 

יום אחד.

                                  תפקידו של האמן הוא ליצור את השמש בשעה שאיננה

עבר יום ראשון בישיבה...עבר בסדר:) חוץ משני מבחנים שיש לי מחר וביום ראשון הכל סבבה,אה וחכו!,זה לא נגמר !מסתבר שיש לי חבר בכיתה ששומע עברי לידר כפייתי ורואה פלפלים צהובים...מממ בוא נגיד שיש לי חניך חדש לאיגי!:)

 טוב...אז רציתי לשתף אתכם בשיר,שכתבתי...כן,כן אני כותב שירים!,אומנם בצורה מאוד מאוד חובבנית אבל...זאת האומנות שלי והיא עושה לי טוב.לשים את הנשמה על הנייר,להביט בה מזווית אחרת...אותי אישית זה מרתק.

          אני לא צריך להסביר על מה השיר...אתם תבינו(אלא אם כן אתם לא באמת גייז ואז לכו תבדקו את עצמכם:)

יום אחד.   מילים:מיכאל   לחן: מחפש אחד כזה..:)

יום אחד
כבר לא אהיה כל כל מיוחד
כי יום אחד
אני אהיה כמו כל אחד
אני אהיה
אני
אבל ביום האחד הזה

האני לא יצטרך לשקר
להתחזות לאחר
הוא יהיה הוא
והם יהיו הם
וזה יהיה טבעי
לא להידמות
כי בסופו של דבר
אצל כל אדם
יש שוני
ולא פגם
וזה בסדר
ליהות קצת שונים
זה מה שלמדתי
כל החיים
כולם אנשים

מחר חוזר לישיבה,לשקרים,ולירידות על מי שאני.הומו

                       "מורה בינוני אומר, מורה טוב מסביר. מורה מעולה מדגים. מורה גדול מעורר השראה "

אני קם בבוקר היום.מבין ש-
1)חופש שלם עבר ולא התקדמתי כמעט לימודית
2)בקושי יצאתי עם החברים
3)פתחתי בלוג

מממממ טוב אז בשביל לנקות את המצפון לגבי סעיף 1-לקחתי קצת את החוברת מתטמתיקה עניתי פה ושם על שאלות,והצלחתי להגיש קצת יותר טוב עם עצמי,לא אינשטיין...אבל יותר טוב.

אני אדלג לסעיף שלוש כי שתיים מתחבר להמשך הסיפור...פתחתי בלוג...וואו...מי היה מאמין,ואני ממש מבסוט האמת,אתם ממש מפרגנים,כותבים תגובות שנותנות כוח,ועוצמה,נכון יש מקום לשיפור ברמת השיתוף והתגובות אבל אני מאמין שזה ישתפר...כי זה חשוב,ואני סוף סוף מרגיש חלק ממשהו גדול יותר.

טוב אז...סעיף 2-כל הקיץ התבטטתי לי בבית ואכלתי גפילטע,ותפוחי אדמה,אז חשבתי לעצמי.מספיק:)
לקחתי את הפלפון וכתבתי באיזה קבוצה מי בא לקבוע לתל אביב עיר הקודש,כמובן שכולם ייבשו...אבל בכוחות אחרונים לא וויתרתי ויצאנו חמישה חברים לתל אביב...דבר ראשון ירדנו בתל אביב,והלכנו לד"ר שקשוקה מקום יפה,אבל המחיר קצת פחות...קיצר המוכר ראה שאין לו פה עסק עם ביל גייטס ששפכתי חצאי שקלים על השולחן הוא בעצמו המליץ לנו על מקום אחר יותר זול,כולנו התפקענו מצחוק על המוכר הפראייר עד שהבנו שזה של אותם בעלים.אני מאמין שהוא גם צחק עלינו שם...בקיצור אכלנו היה נחמד,צילמתי קצת אומנותי הגענו לים,ושמעו,האנשים בתל אביב.יפים יותר.אין מה לעשות...אולי משתלם לגור שם...בקיצור היינו בים היה קר.יצאנו מהים.הלכנו קצת ביפו העתיקה באיזור באר המשאלות
שם מקום יפה!!,והנה אני מגיע לפואנטה...

שיחה ביני לבין חבר
וואי מחר לימודים...
אמרנו שלא מדברים על לימודים!
מה בתכלס מיכאל אתה לא מתגעגע ללימודים?

לא מתגעגע?...מממ לא חשבתי על זה...ואז צפו לי דברים.דברים שסוף סוף יש לי במה לשתף אותם.
טוב אז אני מיכאל,ואני בן 14...כמו שידוע ואני לומד בישיבה,רציתי לשתף אתכם בכמה דברים שקרו לי
בכיתה ח,המחנך שלי,הרב דיבר עם חבר שלי עלי,ואמר לו שיש לי בעיות נפשיות,לחבר שלי!!,אתם מבינים?!
אותו מורה אחרי איזה חודש דיבר עם אותו חבר לכיתה ואמר לו שאם יפסיק להסתובב איתי וינתק איתי קשר הוא יקבל מצוין בהתנהגות,כמובן שהחבר נלחץ ועבר מקום בשיעור,ואני קיבלתי התנהגות הכי גרוע והוא מצוין...
למה?
אני לא יודע.באמת שלא,הוא לא ידע עלי,אבל הוא היה נגדי כל כך אנטי,וטען שיש לי בעיות נפשיות...המחנך שלי!!,הדמות שאני אמור ללמוד ממנה ולהעריץ אותה,דמות שאמורה לחנך אותי שנאה אותי.טוב זה סתם היה בקטנה...זה גם לא היה על רקע הומופובי ככה שזה עוד בסדר

שנה עברה אני בכיתה ט שיעור תורה עם רב,מחנך אחר
היה שיעור מצוין,שקט בלי הפרעות,המורה לא הפריע לי ואני לא הפרעתי לו:)
ופתאום באמצע הציור שלי,אני שומע משכב זכר,כמובן שמיד קפצתי והקשבתי
"וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא. וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ וְאִשָּׁה לֹא תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא (ויקרא י"ח, כ"ב-כ"ג).

מסתבר שהמחנך למד משהו מהפסוק הזה,ולמה לא להפיץ את זה לכל הכיתה,מסתבר שהרב ועוד הרבה אנשים לומדים מהקירבה בפסוק בין משכב בהמה למשכב זכר שהם דומים ושווים,ומשכב זכר אף גרוע יותר,הזדעזעתי.אני שווה לבהמה.הומואים שווים לבהמות לחייה הכי נחותה שמתפקדת רק על פי יצרים?,זה מה שהרב שלי חושב עלי.זה מה שהוא רוצה שכולם יחשבו.הומואים=בהמות,מיד יצאתי בצעקות בהמות?בגלל סמיכות בתורה?באמת?!אבל הייתי היחידי שזה כאב לו.וזה היה חשוד.מדי ככה שהייתי חייב להתיישב חזרה במקום ולעשות כאילו זה לא נוגע לי.אבל נפגעתי מבפנים,והייתי המום מהמחנך...בתגובה לזה...הוא החליט שזה הזמן לדבר על מצעד הגאווה הקרב ובא,ודעתו של הרב הדגול הייתה,שזה יום דפוק של אנשים שמתגאים בחסרונות שלהם,הייתי עמום רציתי לענות,לתקוף,אבל..שתקתי,הבטתי המום בכולם אבל לא קיבלתי מבט כזה בחזרה....בשלב הזה יצאתי לשירותים ובכיתי.

הומופוביה

שנאה.

כלפי.

מאיפה היא באה?

מבתי הספר ממערכות החינוך.זה מתחיל בזה שלהגיד למישהו יא הומו זה כבר לא בעיה...ולהגיד טמבל זה כן.זה ממשיך בזה,שמורים מלמדים הומופוביה בשיעורים,מנחילים שנאה,ללא כל סיבה,והתלמיד מבחינתו מקבל חומר קדוש מהרב הקדוש,והרב שורף על ידי זה תלמידים כאלה,זה מתבטא בחוסר דיבור על זה.כאילו אם נתעלם זה לא יהיה אצלינו.אז יש לי חדשות בשבילכם זה בכל כיתה!.איך אנחנו מצפים לקבל אהבה,חיבור והבנה,כשהמורים מנחילים הומופוביה...לדעתי השינוי צריך להתחיל שם.להתחיל בזה שצריך לבדוק שאם למורה יש מחשבות הומופוביות או שלא יתקבל או שישמור אותם אצלו,בדיוק כמו בחוק שאסור  למורה לדבר על פוליטקה...

אז יודע מה,לא לא בא לי לחזור!,בסדר?!(מדמיין)

ברור שבא לי לחזור אחי!:)

הצגה חדשה-מיכאל הדתי.

                                         "תהיה עצמך, כל שאר האנשים כבר תפוסים."

ביפ.ביפ.ביפ

חייב להחליף צלצול בשעון מעורר

פותח את העיניים,עוברת לי מחשבה קטנה של-אולי לפרוש מהתיאטרון הזה,כמו כל יום,שום דבר לא משתנה.

אומר מודה אני.כי זה התפקיד שלי,כל יום,להודות,אז אני פשוט זורם,במקום לחיות

אני קם מהמיטה,הולך לצחצח שיניים מחייך את החיוך הכי אמיתי שלי,פותח את הדלת של חדר הורים וצועק בוקר טוב!,הכי שמח שיכול,מקווה שהם בלעו את זה...

הולך למקלחת מצחצח שינים,בכל זאת שבהופעה לא יפול לי איזה דג מהפה..

מסדר את התיק,לובש את התחפושת,מניח כיפה שטוחה,כמה שיותר ארוך,להסתיר את עצמי כמה שיותר.

נועל נעליים,מסדר את התיק,והולך לאכול את הארוחה הכי חשובה ביום,כל זה כשאני מחייך,כולם נפלו בזה,וכנראה שגם אתה,הרי אני שמח,כי אני מחייך,כי אני צוחק,זה אומר הכל...אז זהו שלא.

מנשק לאח שלי את הראש,הרגש האמיתי היחידי מתחילת היום,צועק ביי!

ויוצא.אל הבמה השניה שאני משחק בה:הרחוב

יורד במדרגות מחייך בנימוס,לשכן החמוד בגילי,יודע שבחיים לא אוכל לדבר איתו,כי זה פשוט לא יקרה,הכל לפי הטקסט שנתנו לי...אני יוצא מהבניין הישן המדכא,אל הרחוב,מוזר...השחקן שבבינין מולי היה אמור לצאת עכשיו...טוב,זה ירד לו במשכורת.אני ממשיך ללכת לכיוון הישיבה,משנן את הטקסט,לא לשכוח,שלא יהיה פדיחה,הולך ברחוב,מרכין ראש שעובר איזה בחור יפה,ומתעסק בשעון כשעוברת בחורה,הכל לפי התפקיד,מתקרב אל הישיבה,

מאט קצת את הקצב כשאני רואה קבוצה של ילדים חמודים...שלא ניהיה באותו הקוו,שחס וחלילה לא יווצר מפגש שלא אמור ליהות,מתחיל להזיע,

פתאום ילד אחד מסתובב אחורה,במזל בשניה האחרונה אני מרכין את הראש.הוא לא ראה שהבטתי בו,זה היה קרוב...אסור שזה יקרה.פעם הבאה להרכין את הראש כל הדרך רושם לעצמי בראש.

נכנס בשער שוב עוטה על פני חיוך ענק,מברך את השומר הרוסי בוקר טוב,והוא אותי בחזרה,נפגש עם חבר כשעולה במדרגות,לפתע שכחתי מה השורה שלי...התחלתי להילחץ...פשוט מלמלתי בוקר טוב ועליתי אל בית המדרש.הבמה השלישית.נכנסתי לאולם התפילה,מרגיש יראת כבוד,ונלחץ עוד יותר,מרגיש לא ראוי,להיכנס,אחרי כל מה שעשיתי,אחרי מי שאני,יודע ששום רב לא היה משאיר אותי לו ידע מי אני...,אבל הם לא יודעים.ואני כן.אני ממשיך מתיישב במקומי בבית המדרש ומניח תפילין,מרגיש שכולם נועצים מבטים.

אני צריך לשחק אמין יותר.עצמתי עיניים ומלמלתי משהו...זהו הם בלעו את זה,קיבלתי קצת זמן לעצמי,מסיים להניח תפילין של יד,מרגיש מוזר לשים תפילין על היד הלא נקייה הזאת,מלאה בטומאה ובשקרים,ואחר כך תפילין על הראש,עם כל המחשבות המוזרות שעולות לי בראש,הוא לאיותר טוב מתפילין של יד,אבל אין מה לעשות.זה התפקיד שאני צריך לשחק.התפילה מתחילה,ואני פותח את הסידור,עושה עצמי קורא כשבעצם אני חושב,על החיים ועל עצמי,ועל מי שאני,בקדושה עלו לי מחשבות לראש,מחשבות שלא צריכות להיכתב.עצמתי את עיני וניסיתי.בכוח להעלים אותם,זה לא עזר,החזן המשיך ואני צבטתי את עצמי,מרגיש מלא בושה מלא כאב.בסופו של דבר זה עבר כמו שבא.אבל זה תמיד בא.

התפילה נגמרה,

אבל ההצגה לא.

היא ממשיכה,

כל יום.כל שניה.עד שאמות,או עד שאוריד את הכיפה.מה שיקרה קודם.

מכתב לאלוהים.

"אמרו לי פעם להקשיב יותר לאנשים חכמים , מאז אני מדבר יותר עם עצמי "

למה אני הומו?אלוקים.

כמה פעמים שאלתי את השאלה הזאת.

למה אלוקים,ברא אותי,עם פגם?עם משהו שלא יעזוב אותי.בחיים

למה אני צריך לעבור את כל זה?למה לא פשוט להיוולד נורמלי

למה אני לא יכול ליהות כמו כל שאר החברים שלי?,שיתחנתו ויבנו בית בהתנחלויות עם 12 ילדים כמניין השבטים:)

בשביל מה אני צריך את ההתמודדות הזאת?!

את כל הסבל,הרגשת הניקור מהסביבה,לסחוב סוד מרגע שנולדתי,לשקר בלי סוף,להרגיש הפניית גב מהתורה,מהחברים שיורדים על הומואים,למה?!

הרי אלוקים,אתה הדבר הכי טוב שיש,התגלמות הטובות,אתה לא דופק סתם אנשים,בשביל הכיף.

בטוח יש סיבה.

בטוח יש סיבה למה יש אנשים כמוני,יש סיבה למה אני צריך לעבור את כל המסע הזה.

אני יודע.

אני בטוח.

או שאולי לא כל כך...

אולי זה בגלל שאני בן אדם מיוחד?

בגלל שאני בן אדם שאוכל לעמוד בזה,והצד הזה זה הצד שמתאים לי?

או אולי,אלה ניסיונות,כמו שעשית לאברהם?

הרי אתה אבא שלי.

איך אבא,יכול לא לקבל את הבן שלו?

בן,שלא עשה שום רע,אלא רק נולד.

אתה חייב לקבל אותי.

אני בשר מבשרך,חלק ממך מצוי בתוכי,כל חיי האמנתי בך וגם עכשיו.

אז למה אתה לא יכול להאמין בי?

למה אתה אוסר את קיומי בתורה,בספר החוקים

אתה לא מפנה לי עורף,אני אוהב אותך אבא,איך אוכל לדעת שאתה אוהב אותי?

תן לי סימן,משהו...כי אני מרגיש שזה חד צדדי

אני מרגיש שאני מנסה ומנסה,אבל הכל מגיע למחסום

אבא בבקשה,אני לא יודע כמה זמן אוכל להחזיק מעמד.

אני חלש,ואני צריך אותך,איתי מאמין ואוהב,אני צריך לדעת אם וויתרת עלי,כי אני לא.

ואני מאמין שאני יכול ליהות שניהם

אז תבטח בי.

כי זה אני האמיתי.

הומו.

דתי.

איך הכל התחיל....(כולל הכל)

      

       "אי אפשר לחזור בזמן ולהתחיל הכל מחדש אבל אפשר להתחיל מחדש ולצור סוף חדש."

ויקרא שמו בישראל-מיכאל.מיכאל קאץ.והנה עוד תינוק חדש ושמנמנן מגיח לעולם תינוק שנראה כלפי חוץ כמו כולם,הכל בסדר.

גדלתי וכבר הגעתי לגן,גן בבית ספר ממלכתי דתי(בהתחשב בזה שנולדתי בניתוח קיסרי זה דיי מתאים ההממלכתיות הזאת...) והאהבתי להתפלל,האהבתי לצייר,האהבתי לבנות,היתי ילד קטן.ותמים.נולדתי למשפחה בעלת שש נפשות כולל אותי,כשמעליי יש שתי אחים ואחות,ואמא ואבא.(לא...לא אבא ואבא)

והייתה לי ילדות מאושרת,אז נכון שלא יצאתי לשחק כדורגל בחוץ,ונכון שהעדפתי לצייר בגואש וליהות יותר עם הבנות אבל,בכל זאת הסתדרתי.

גדלתי.אני בכיתה ד.יש ילדים שאני מתחבר אליהם יותר יש כאלה שפחות,וחבורה קבועה של ארבע ילדים שממשיכה להציק לי כל הזמן.בסופו של דבר,למרות שעל ידי זה נפרדתי מהחבר הכי טוב שלי(לבנתיים) העבירו אותי לבית ספר ממלכתי דתי אחר.האמת עד היום אני לא יודע ממש למה...אבל זה מה שקרה.

והנה אני עובר לבית ספר חדש,באותה העיר,ואני חדש,וכולם מתלהבים(אפילו הציעו לי לבוא אליהם הבייתה כן,כן:)עוברת שנה,אני בטוח שהכל בסדר...כולם הולכים כל הזמן למה שקראנו לו "העונג"שזה בעצם מפגש של הבנים עם הבנות בערב שבת...ואני,לא מצאתי בזה שום דבר מעניין,אז פשוט בערבי שבתות נשארתי בבית,הייתי ילד בסדר,אני חושב,הציונים היו עד אז מעולים.והכל נראה בסדר.

עד שקרה משהו ששבר אותי.

זה היה יום שלישי,אני זוכר,יצאתי שמח מהבית,אמא הסיעה אותי לבית הספר,נכנסתי לכיתה,ישבתי ליד החבר הטוב שלי,חיים והכל היה בסדר.הגיעה הפסקת עשר יצאתי מהכיתה.ואני רואה את טל עומד מחוץ לכיתה ופשוט צועק,"אני הכנתי פה עצומה"(דמוקרטיים גם בכיתה ג...)"לכל מי שנמאס לו ממיכאל הדפוק הזה,שסתם מציק לנו,והוא ילד מסריח...כל מי שרוצה  להעיף את ההומו הזה(מקללים כבר בכיתה ג...מה שמו לנו במטרנה?!...)שיבוא ויחתום כאן,והא נופף בדף כשהוא מרים אותו גבוה,ואני רואה ילדים ניגשים אליו,ומתחילים לחתום,אנשים שחשבתי שאוהבים אותי,הלכו וחתמו.זה הסיוט של כל ילד,לגלות פתאום שכולם רוצים שהוא ילך.שאף אחד לא באמת אוהב אותו,פשוט עמדתי שם,ובכיתי,בכיתי את הבכי הכי עצוב שבכיתי אי פעם.העולם התמוטט עלי.בשלב מסויים כולם צחקו עלי אז רצתי אל השירותים,סגרתי את התא.ובכיתי,כמה בכיתי שם...לא הרגשתי סיבה לחיות.אף אחד לא אוהב אותי,אפילו חיים חתם,וגם שמואל,אנשים שחשבתי שהם חברים,אבל כנראה שאני דפוק.וישבתי שם,בוכה,עד שנגמר הבית הספר,ורצתי הבייתה,ההורים שאלו מה קקרה ולא עניתי,פשוט הסתגרתי בחדר,והמשכתי לבכות.בסופו של דבר לא יכלתי כבר לבכות ושכבתי על המיטה,כשאני חושב,על מה דפוק בי,ומה עשיתי.

למזלי הדבר הזה לא שבר אותי לגמריי,ואחרי יומיים חזרתי אל הבית ספר,שכולם מתנצלים ואומרים לי שהם חתמו חתימות מזויפות(ילדים...)והמשכתי שם.למרות הכל.רכשתי מעגל חברים קטן,שהרגשתי בו בנוח.מעגל חברים שבו הרגשתי שאני יכול להתנהג כמו מי שאני בלי שיצחקו או יעליבו,בנוסף הייתי ילד שמן.מאוד.עשרים קילו יותר מהממוצע,וזה מירר לי את החיים,זה התחיל בירידות על הגוף שלי,ואז זה ירד לאישיות שלי,אפילו פעם אחת שנשאר אוכל בצלחת בערב כיתה המורה אמר:"לא נורא מיכאל יגמור את זה"זה גם היה נורא וכבר אז התחלתי להבין שאני הומו,גיליתי שאני נמשך,אל הרב שלי,ואל כמה חברים בכיתה,והרגשתי כל כך רע עם עצמי,שאף אחד בחיים לא יואהב אותי ככה,לא בנים ולא בנות.ניסיתי להרזות ועליתי במשקל.מה שהביא לעוד אכילה מדיכאון עמוק.

טוב אני חושב שחפרתי מספיק ליום!:)אני מקווה שהתחברתם,והבנתם,אני ישמח אם תגיבו כבר!,שאני אדע שאני לא מדבר לעצמי...(אפשר להגיב באנונימיות גמורה,ככה שאין מה לפחד מחשיפה:)שוב אני מבקש לשתף,וכל מי שמסוקרן מחר בלי נדר,המשך סיפור חיי:)ערב טוב:)