נמאס לי.
נמאס לי מהכול.
נמאס לי לחייך חיוך מזויף שמאחוריו אין כלום.
נמאס לי לחיות לפי הבחירות של אחרים.
נמאס לי שאני כבר לא יכול לצחוק.
נמאס לי ללכת לאירועים שבמקום לשמח אותי הם רק הופכים אותי ליותר ויותר ריקני.נמאס לי מעצמי.
נמאס לי לשמוע את חברים שלי אומרים לי שהם שונאים הומואים.נמאס לי שכבר אף אחד לא שם עלי.שכולם מחיכים חיוך מנומס,אבל לא מנסים לחדור ולהבין שאני לא רק הבחור הביישן הזה
ומה אני עושה עם זה?כלום. אני רגיל לחיות ככה,להתרגל למשחק,להאמין בו ממש.עד שאני כבר לא אני אלא תוצר של אנשים אחרים
נמאס לי מאנשים,שמשחקים אותה חברים ותומכים,עושים איתי שיחות עמוקות ומתעלמים ממני כשאני רואה אותתם ברחוב.
מה אני יכול לעשות?אני לא רוצה את זה.אני רוצה חיים שמחים חיים מלאים,באהבה ובאושר באמת שכן.אנלא נהנה מהדכדוך,ומהדיכאון.ומה? עכשיו אתה תקרא את זה ותבוא ותשאל אם הכל בסדר?
תיתעניין לשניה ואז תשכח שאתה מכיר אותי?.
לא.אנלא אתן לזה לקרות.החומה על סף בניה,חומה שאני מייחל שמישהו יוכל לשבור.אני יודע שמתי החומה תיגמר להיבנות,אני כבר אאבד את עצמי.
נמאס לי להתבכיין ולא לעשות כלום.
אבל מה אני יכול לעשות?
להתפלל שלש תפילות,ואז להרגיש משמעות?
להתחיל להשתחרר?
לעזוב את המסגרות?איך אני יכול?אני דתי לאיפה אני אלך?
לעזוב את הישיבה?אבל כל החברים שלי...טוב כבר לא ככך חברים...אבל אני לא אסתדר במקום אחר
והבית...הבית הזה,עם אבא שמתייחס אל הנטיה שלי כמו מחלה
ואחות שמבחינתה אני כבר לא מיכאל.
האמת שיש לי מה לעשות,אני פשוט צריך להבין מה.
אבל בנתיים אני אבוד.שורף זמן ורגשות
מחפש משמעות.סיבה למה אני חשוב בעולם הזה,כותב בלוג,פותח קבוצה מנסה ליהות משמעותי,כי כשאני לא חלק ממשהו אני כלום.
אנלא מבקש רחמים.
ואני גם לא מבקש שיחה עם מישהו...
אני מבקש להבין,את עצמי.
וקיוותי שזה יקרה בעזרת הכתיבה.
וזה לא.
האמת שבאתי עכשיו לכתוב התנצלות על הפוסט המדכא,אבל יודעים מה?!אין על מה.זה מה שאני מרגיש.באמת.אז אם אתם מתחברים למיכאל רק כשהוא מספר סיפורים יפים.
לכו תקראו ספר. לילה טוב:)
ודווקא בסוף סיימת בהומור...
השבמחקאחח אתה מחזיר אותי לימים האלה, שאתה מתבגר כעוס ונזוף, שבטוח שאתה, רק אתה לא מובן בעולם הזה..
מאחל לך ימים יפים יותר (למרות שאני מגיב ארבעה חודשים אחרי פרסום הפוסט שלך, ובטוח שעברו לא מעט ימים יפים, אבל הימים האלה של הדיכי החביב הם תמיד באים והולכים...)