איך הכל התחיל....(כולל הכל)

      

       "אי אפשר לחזור בזמן ולהתחיל הכל מחדש אבל אפשר להתחיל מחדש ולצור סוף חדש."

ויקרא שמו בישראל-מיכאל.מיכאל קאץ.והנה עוד תינוק חדש ושמנמנן מגיח לעולם תינוק שנראה כלפי חוץ כמו כולם,הכל בסדר.

גדלתי וכבר הגעתי לגן,גן בבית ספר ממלכתי דתי(בהתחשב בזה שנולדתי בניתוח קיסרי זה דיי מתאים ההממלכתיות הזאת...) והאהבתי להתפלל,האהבתי לצייר,האהבתי לבנות,היתי ילד קטן.ותמים.נולדתי למשפחה בעלת שש נפשות כולל אותי,כשמעליי יש שתי אחים ואחות,ואמא ואבא.(לא...לא אבא ואבא)

והייתה לי ילדות מאושרת,אז נכון שלא יצאתי לשחק כדורגל בחוץ,ונכון שהעדפתי לצייר בגואש וליהות יותר עם הבנות אבל,בכל זאת הסתדרתי.

גדלתי.אני בכיתה ד.יש ילדים שאני מתחבר אליהם יותר יש כאלה שפחות,וחבורה קבועה של ארבע ילדים שממשיכה להציק לי כל הזמן.בסופו של דבר,למרות שעל ידי זה נפרדתי מהחבר הכי טוב שלי(לבנתיים) העבירו אותי לבית ספר ממלכתי דתי אחר.האמת עד היום אני לא יודע ממש למה...אבל זה מה שקרה.

והנה אני עובר לבית ספר חדש,באותה העיר,ואני חדש,וכולם מתלהבים(אפילו הציעו לי לבוא אליהם הבייתה כן,כן:)עוברת שנה,אני בטוח שהכל בסדר...כולם הולכים כל הזמן למה שקראנו לו "העונג"שזה בעצם מפגש של הבנים עם הבנות בערב שבת...ואני,לא מצאתי בזה שום דבר מעניין,אז פשוט בערבי שבתות נשארתי בבית,הייתי ילד בסדר,אני חושב,הציונים היו עד אז מעולים.והכל נראה בסדר.

עד שקרה משהו ששבר אותי.

זה היה יום שלישי,אני זוכר,יצאתי שמח מהבית,אמא הסיעה אותי לבית הספר,נכנסתי לכיתה,ישבתי ליד החבר הטוב שלי,חיים והכל היה בסדר.הגיעה הפסקת עשר יצאתי מהכיתה.ואני רואה את טל עומד מחוץ לכיתה ופשוט צועק,"אני הכנתי פה עצומה"(דמוקרטיים גם בכיתה ג...)"לכל מי שנמאס לו ממיכאל הדפוק הזה,שסתם מציק לנו,והוא ילד מסריח...כל מי שרוצה  להעיף את ההומו הזה(מקללים כבר בכיתה ג...מה שמו לנו במטרנה?!...)שיבוא ויחתום כאן,והא נופף בדף כשהוא מרים אותו גבוה,ואני רואה ילדים ניגשים אליו,ומתחילים לחתום,אנשים שחשבתי שאוהבים אותי,הלכו וחתמו.זה הסיוט של כל ילד,לגלות פתאום שכולם רוצים שהוא ילך.שאף אחד לא באמת אוהב אותו,פשוט עמדתי שם,ובכיתי,בכיתי את הבכי הכי עצוב שבכיתי אי פעם.העולם התמוטט עלי.בשלב מסויים כולם צחקו עלי אז רצתי אל השירותים,סגרתי את התא.ובכיתי,כמה בכיתי שם...לא הרגשתי סיבה לחיות.אף אחד לא אוהב אותי,אפילו חיים חתם,וגם שמואל,אנשים שחשבתי שהם חברים,אבל כנראה שאני דפוק.וישבתי שם,בוכה,עד שנגמר הבית הספר,ורצתי הבייתה,ההורים שאלו מה קקרה ולא עניתי,פשוט הסתגרתי בחדר,והמשכתי לבכות.בסופו של דבר לא יכלתי כבר לבכות ושכבתי על המיטה,כשאני חושב,על מה דפוק בי,ומה עשיתי.

למזלי הדבר הזה לא שבר אותי לגמריי,ואחרי יומיים חזרתי אל הבית ספר,שכולם מתנצלים ואומרים לי שהם חתמו חתימות מזויפות(ילדים...)והמשכתי שם.למרות הכל.רכשתי מעגל חברים קטן,שהרגשתי בו בנוח.מעגל חברים שבו הרגשתי שאני יכול להתנהג כמו מי שאני בלי שיצחקו או יעליבו,בנוסף הייתי ילד שמן.מאוד.עשרים קילו יותר מהממוצע,וזה מירר לי את החיים,זה התחיל בירידות על הגוף שלי,ואז זה ירד לאישיות שלי,אפילו פעם אחת שנשאר אוכל בצלחת בערב כיתה המורה אמר:"לא נורא מיכאל יגמור את זה"זה גם היה נורא וכבר אז התחלתי להבין שאני הומו,גיליתי שאני נמשך,אל הרב שלי,ואל כמה חברים בכיתה,והרגשתי כל כך רע עם עצמי,שאף אחד בחיים לא יואהב אותי ככה,לא בנים ולא בנות.ניסיתי להרזות ועליתי במשקל.מה שהביא לעוד אכילה מדיכאון עמוק.

טוב אני חושב שחפרתי מספיק ליום!:)אני מקווה שהתחברתם,והבנתם,אני ישמח אם תגיבו כבר!,שאני אדע שאני לא מדבר לעצמי...(אפשר להגיב באנונימיות גמורה,ככה שאין מה לפחד מחשיפה:)שוב אני מבקש לשתף,וכל מי שמסוקרן מחר בלי נדר,המשך סיפור חיי:)ערב טוב:)