הצגה חדשה-מיכאל הדתי.

                                         "תהיה עצמך, כל שאר האנשים כבר תפוסים."

ביפ.ביפ.ביפ

חייב להחליף צלצול בשעון מעורר

פותח את העיניים,עוברת לי מחשבה קטנה של-אולי לפרוש מהתיאטרון הזה,כמו כל יום,שום דבר לא משתנה.

אומר מודה אני.כי זה התפקיד שלי,כל יום,להודות,אז אני פשוט זורם,במקום לחיות

אני קם מהמיטה,הולך לצחצח שיניים מחייך את החיוך הכי אמיתי שלי,פותח את הדלת של חדר הורים וצועק בוקר טוב!,הכי שמח שיכול,מקווה שהם בלעו את זה...

הולך למקלחת מצחצח שינים,בכל זאת שבהופעה לא יפול לי איזה דג מהפה..

מסדר את התיק,לובש את התחפושת,מניח כיפה שטוחה,כמה שיותר ארוך,להסתיר את עצמי כמה שיותר.

נועל נעליים,מסדר את התיק,והולך לאכול את הארוחה הכי חשובה ביום,כל זה כשאני מחייך,כולם נפלו בזה,וכנראה שגם אתה,הרי אני שמח,כי אני מחייך,כי אני צוחק,זה אומר הכל...אז זהו שלא.

מנשק לאח שלי את הראש,הרגש האמיתי היחידי מתחילת היום,צועק ביי!

ויוצא.אל הבמה השניה שאני משחק בה:הרחוב

יורד במדרגות מחייך בנימוס,לשכן החמוד בגילי,יודע שבחיים לא אוכל לדבר איתו,כי זה פשוט לא יקרה,הכל לפי הטקסט שנתנו לי...אני יוצא מהבניין הישן המדכא,אל הרחוב,מוזר...השחקן שבבינין מולי היה אמור לצאת עכשיו...טוב,זה ירד לו במשכורת.אני ממשיך ללכת לכיוון הישיבה,משנן את הטקסט,לא לשכוח,שלא יהיה פדיחה,הולך ברחוב,מרכין ראש שעובר איזה בחור יפה,ומתעסק בשעון כשעוברת בחורה,הכל לפי התפקיד,מתקרב אל הישיבה,

מאט קצת את הקצב כשאני רואה קבוצה של ילדים חמודים...שלא ניהיה באותו הקוו,שחס וחלילה לא יווצר מפגש שלא אמור ליהות,מתחיל להזיע,

פתאום ילד אחד מסתובב אחורה,במזל בשניה האחרונה אני מרכין את הראש.הוא לא ראה שהבטתי בו,זה היה קרוב...אסור שזה יקרה.פעם הבאה להרכין את הראש כל הדרך רושם לעצמי בראש.

נכנס בשער שוב עוטה על פני חיוך ענק,מברך את השומר הרוסי בוקר טוב,והוא אותי בחזרה,נפגש עם חבר כשעולה במדרגות,לפתע שכחתי מה השורה שלי...התחלתי להילחץ...פשוט מלמלתי בוקר טוב ועליתי אל בית המדרש.הבמה השלישית.נכנסתי לאולם התפילה,מרגיש יראת כבוד,ונלחץ עוד יותר,מרגיש לא ראוי,להיכנס,אחרי כל מה שעשיתי,אחרי מי שאני,יודע ששום רב לא היה משאיר אותי לו ידע מי אני...,אבל הם לא יודעים.ואני כן.אני ממשיך מתיישב במקומי בבית המדרש ומניח תפילין,מרגיש שכולם נועצים מבטים.

אני צריך לשחק אמין יותר.עצמתי עיניים ומלמלתי משהו...זהו הם בלעו את זה,קיבלתי קצת זמן לעצמי,מסיים להניח תפילין של יד,מרגיש מוזר לשים תפילין על היד הלא נקייה הזאת,מלאה בטומאה ובשקרים,ואחר כך תפילין על הראש,עם כל המחשבות המוזרות שעולות לי בראש,הוא לאיותר טוב מתפילין של יד,אבל אין מה לעשות.זה התפקיד שאני צריך לשחק.התפילה מתחילה,ואני פותח את הסידור,עושה עצמי קורא כשבעצם אני חושב,על החיים ועל עצמי,ועל מי שאני,בקדושה עלו לי מחשבות לראש,מחשבות שלא צריכות להיכתב.עצמתי את עיני וניסיתי.בכוח להעלים אותם,זה לא עזר,החזן המשיך ואני צבטתי את עצמי,מרגיש מלא בושה מלא כאב.בסופו של דבר זה עבר כמו שבא.אבל זה תמיד בא.

התפילה נגמרה,

אבל ההצגה לא.

היא ממשיכה,

כל יום.כל שניה.עד שאמות,או עד שאוריד את הכיפה.מה שיקרה קודם.