מצעד הגאווה כ-שמו כן הוא,מצעד שבו אנשים יכולים ליהות גאים
(בצורה המוחצנת של המילה)במי ובמה שהם.
איזה יום זה...יום שהערים המרכזים בארץ נצבעים בבגדים ציבעוניים,בצעקות והמילה האסורה,נאמרת שוב ושוב,ירושלים,אילת אשדוד,תל אביב הכל נשטף בכל צבעי הקשת ובכל גווני הקהילה,והומו שעד עכשיו היה קללה מבחינת קהל הסטרייטים ,עומד מול אנשים חיי ונושם...ואולי גם...לא כל כך מזיק?זה יום שבו אדם יכול ליהות כפי שרצה ליהות בכל יום אבל לא מתאפשר לו,וזה יום(לדעתי)שבו הסטרייטים מבינים שהומו לא נושך,אלא רק רוקד עם תחתונים על משאיות...
אני אישית עד השנה לא העיליתי על דעתי לבוא לשם...מכל מיני סיבות,גם כי לא הייתי הכי גאה בזה במלוא מובן המילה וגם כי...היה לי אפס ידע,מצעד הגאווה היה דבר שפשוט חייכתי שקראתי עליו...זה הכל.השנה...איזו שנה זאת הייתה...השנה הכי גאה שלי,דיברתי בפעם הראשונה עם הומו דתי,הגעתי לאיגי,סיפרתי לחמישה חברים עלי,היה לי חבר,אחותי גילתה,ואז אחי גילה ואז הוא סיפר לאבא,התחלתי לכתוב את הבלוג,לכתוב שירים ולציר בנושא,התחלתי לכתוב באתר חברותא...זאת בהחלט הייתה שנה משמעותית.ו...משהו בי רוצה לחגוג את השנה הזאת,ובתכלס אני סקרן רצח לגבי כל מה שמתרחש שם,גם אם אני רק אראה שם גברים בתחתונים...למרות שזה לא תמיד היה ככה...חבל לי קצת שהמצעד הפך ליהות כל כך...כל כך מופגן,ואיבד קצת עם זה חלק מהמשמעות שלו...
המצעד הראשון היה משהו אחר לגמרי הוא היה אידיאולוגי הוא היה מלא כאב,הוא צעק תקבלו אותנו היה לו מסר,וקצת יותר בגדים,היה לו תמימות,וגילוי,הוא היה אמיתי והוא נבע מצורך של קבלה ולא מצורך לאוורר את החזה מידי פעם...נכון גם המצעד השנה הוא אידיאולוגי,ונכון גם לו יש משמעות עצומה,לא מזלזל אבל...הייתי רוצה לבוא כשאני יודע שאני בא לשם מטרה טובה,שאני מקדם משו,שאני חלק ממשהו,במה אני עוזר כשאני מגיע למצעד אם כל מה שאני אעשה זה ללכת עד לים?בנוככות שלי?לא בטוח...בתכלס אני רוצה לבוא.ואני כנראה אבוא אבל...יש לי כמה מעצורים שאני מקווה שאוכל לדלג מעליהם...דבר ראשון,אם אני מגיע למצעד אני מסתכן בחשיפה תקשורתית,מה שהסבירו לי שלא כל כך סביר אבל אפשרי...דבר שני חשיפה חברתית-אני אוכל לראות שם פתאום חברים ואז איך אני אסביר את החולצת נצנצים(צוחק:)?דבר שלישי זה הבעיה שהמשפחה שלי לא נראה לי תתן לי לצאת מהבית ביום הזה,יש מצב שאני קם בבוקר ואני מוצא את עצמי אזוק למיטה ביום שישי...אבל אני כן אעשה כל שאוכל כדי להשתתף,בטוח.
אז כן אני חושש,ונכון אנלא בטוח בחשיבות,אבל אני רוצה ליהות שם ביום הזה וליהות גאה לגמרי במי שאני
ליהות גאה בי,מיכאל ההומו הדתי.
אני עוקב אחרי הבלוג של מיכאל מהתחלה, ובכל פעם מחדש מתרשם מהכנות ומהבשלות של הדברים.
השבמחקזה הפוסט הראשון שהחלטתי להגיב עליו, מכמה סיבות:
א. הצגת השיקולים בעד ונגד מצעד הגאווה, באופן שקול וענייני ואכפתי, ובעיקר רב ממדי, לעומת החד ממדיות בהתייחסות למצעד, שבאה לידי ביטוי בכתבות עיתונאיות שונות, שרובן ככולן נוקטות עמדה אחת - בעד או נגד, ואין בהן את העומק שיש בדבריו של מיכאל. ואני בכלל לא מתייחס לפוסטים נוטפי השנאה והאלימות שהאינטרנט משופע בהם, ושאינם ראויים לכל התייחסות.
ב. תפסה את עיניי האמירה השנונה, שבה מיכאל חושש שמא ימצא את עצמו אזוק בבוקר המצעד. לא ידעתי, אם לצחוק או לבכות, ואני כולי תקווה שמדובר אך ורק במטפורה שנונה... למרות שגם כמטפורה זה קצת עצוב, כי באמת רוב העולם עדיין אזוק בכבלי הדעות הקדומות, ואני מקווה שתהליך ההשתחררות מהן ימשיך ויגבר.
אני מאחל לך שתמשיך כך ותהיה עצמאי בדעותיך ותעשה את מה שאתה מחליט לנכון לעשות, ולא מה שמכתיבה חברה או אופנה כזאת או אחרת. כך אמנם החיים קשים יותר, אבל אני משוכנע שהם גם יותר ראויים...