אני מיכאל קאץ,
אני הומו דתי,וסבתא שלי הייתה בשואה, שם הוריה, אחיה ואחיותיה נספו. היום סבתא שלי היא אשה מבוגרת, בת תשעים ושבע. היא לא זוכרת את המשפט האחרון שאמרה, אבל זוכרת את העבר, לפרטי פרטים. אני מניח שאי אפשר לשכוח דבר כזה, לא משנה כמה חזק מנסים.
כשלומדים על השואה, תמיד עולה שאלה מטרידה. איך זה קרה? איך מיליונים הלכו אחרי היטלר? איך העולם שתק? איך אדם כלשהו היה מסוגל להרוג ככה, בדם קר? איפה הייתה האנושיות ? איפה היה אלוהים?
אמנם אין לי קשר ישיר עם אלוהים, וכבר שבע שנים שהוא לא עונה לי לשיחות... אך יש לי מן הסבר פרטי כזה. הוא לא ינחם אף אחד, וגם לא יצדיק שום דבר, אבל אולי יש פה משהו מעבר.
יש משפט מפורסם שאומר: "מי שלא למד מההיסטוריה נדון לחיות אותה שוב ושוב". אני חושב שיש פה מן מסר חזק, שלא עבר מספיק. השואה הייתה תוצאה של שנאה, פחד ובעיקר בורות. אנחנו נוטים לזלזל בכוחה של שנאה, במחשבה שמחשבות, כמה פוסטים בפייסבוק, התבטאויות בווטסאפ וצעקות "יא הומו", לא באמת יכולות לעשות משהו.
אז תנו לי לספר לכם משהו, גם היטלר לא חלם שהוא ירצח שישה מיליון יהודים, כשהוא החליט לשתף עוד כמה אנשים באידיאולוגיה שלו, וקמה קבוצת שנאה קטנה. ככה זה התקדם. כל כך התקדם, עד שיש לנו פחות שישה מיליון אנשים בעולם.
אבל על מה אני מדבר, אין שנאה כזו היום. ואם יש, היא בטח מדוכאת. נכון?
אז זהו שלא. היא נמצאת אפילו בממשלה, במפלגת הבית היהודי, בדמות בצלאל סמוטריץ, מספר שמונה ברשימה. לפני עשר שנים הוא ייסד את "מצעד הבהמות", שכל מטרתו הייתה לשנוא, כפשוטו. מצעד שכלל מאות אנשים ואין סוף שנאה כלפי הקהילה הגאה.
סמוטריץ הוא רק דוגמא, שעל אף שהיא קיצונית, היא רחוקה מלהיות יחידה. השנאה הזו קיימת בכל מקום כמעט, בכל גווני האוכלוסיה. בפעם הבאה שאנחנו מרגישים גיץ של שנאה כלפי מישהו, לפני שאנחנו מחליטים להרע לו, כדאי שנעצור לרגע ונברר עם עצמנו למה אנחנו שונאים אותו, והאם זה באמת מגיע לו.
יום שואה משמעותי.
