"הסיבה היחידה שאני מדבר לעצמי היא שהתשובות שלי הן התשובות היחידות שמקובלות עלי."
הבלוג היה אמור להיסגר.
לא משהו רשמי,פשוט לאט לאט התחלתי לכתוב פחות ופחות.
זה כאב לי,כאב לי יותר מכל דבר אחר,שעכשיו גם דרך הכתיבה אני כבר לא כל כך מצליח לשבור את חומת האדישות הזאת שיצרתי,עשרות פעמים התיישבתי אל מול המחשב,והתחלתי לכתוב.אבל בסופו של דבר תמיד עצרתי אחרי עמוד או שנים,כי זה כל מה שהצלחתי להוציא דרך הסדק בחומה.
אני מרגיש מלא,אני מנסה להוציא.ופשוט לא מצליח.
פשוט עצירות ספרותית.רק שאין כדורים לדבר הזה...
מכירים את התחושה הזאת? הראש רוחש,מלא בדברים,בתחושות בכאב,ובשמחה,אבל הכל מבולבל כל כך עד שיש תחושה נוראית כאילו אין שם כלום? הרי כל כך הרבה קורה,אני מרגיש כמו ספוג,שרק סופח חוויות
למשל ביום שישי דיברתי עם אמא על ברכה שכתבתי לחבר ליום הולדת,בברכה הזכרתי שאני מודה לחבר שעזר לי בהכל גם לפני וגם אחרי מה שסיפרתי(על זה שאני מומו) ,אמא ממש כעסה,היא אמרה שכל אחת תוכל להוציא ממנו באיזה סוד מדובר,אני האמנתי בו...אבל איך היא יכולה להבין אמון כזה...ואז היא סיפרה לי על חברה שלה,שהייתה נשואה חמש שנים,ואז פתאום בלי התרעה מוקדמת הם נפרדו,הבנתי לאיפה היא חותרת הבעל היה הומו,אבל במקום שאמא תיהיה מזועזעת שהבעל לא סיפר לאישתו,ובמקום לכעוס עליו.היא העריצה אותו,היא אמרה :
"למה אתה לא יכול ליהות כמוהו,למה אתה חייב לספר לכל דבר שזז עליך"
"ליהות כמו מה?!,הוא הסתיר מאשתו מי הוא באמת!,הוא שיקר.והוא ניצל אותה,את חושבת שזה טוב?!"
פה כבר ממש התחלתי לצעוק ועמדנו במרפסת.אמא התביישה ופחדה שחס וחלילה אנשים ישמעו מה שרק עורר בי את הכעס.
"הוא השאיר אופציות פתוחות!,הוא יכל לבחור להתחתן עם אשה!,אם חברים שלך יגלו,לא תוכל גם אם תרצה לנסות!"
כבר ממש לא היה לי כח לשיחות כאלה...ועוד תמיד יש לי את המחשבה שאני רק בתחילת התהליך ושיש לי עוד עשרות שנים של שיחות כאלה...
היה גם את השיחה עם אבא,רציתי להזמין פלאפון מהאינטרנט,אבל בגלל שאחי נלחם ברגעים אלה בעזה,הוא סירב.
במקום להגיד פשוט לא,הוא היה חייב להבהיר שכרגע אני אוויר בשבילו ושאני לא אדבר איתו יותר היום.הוא היה כל כך מזועזע שאני לא בוכה כל חמש דקות וקורא תהילים...לא הייתי מופתע,אבל בכל זאת...זה כואב כל פעם מחדש
אבל לפחות אתמול כשהתברר לי שאנחנו אמורים ליסוע לשבת בישיבה של אחי (שיחות מעניניות כל שעה,ותפילות ארוכות) מה שמכיל כל דבר אפשרי שלא מעניין אותי.
הם אשרו להישאר בבית ולעשות שבת לבד עם אחותי,מה שלא ממש מתאים להם. ככה שיש התקדמות.
וואו...נחמד.אז כן הצלחתי להוציא משהו,בעזרת ה שזה לא היה חד פעמי
לילה טוב.
למרות שלא נראה לי שאצליח לישון הלילה.
